”את משקרת!“ – למה לא היה לי פשוט לתקשר כילדה

לקראת צאת הספר “שיחות מאוחרות עם אמא”

אני רוצה לשתף אותך בקטע מהספר:

 חזרה לחוויה: ”את משקרת!“ – למה לא היה לי פשוט לתקשר כילדה
אני בירושלים. חורף, ואנחנו יורדות מהקומה השנייה לחצר.
אימי מחזיקה את המעיל שלי, אבל חם לי ואני לא רוצה ללבוש אותו.
שנייה לפני שאנו יוצאות לחצר, אנו עומדות בפתח חדר המדרגות והקור הירושלמי מקבל את פניי.
אימא רוכנת להלביש לי את המעיל, אני מסתכלת עליה ולפתע אני רואה את עצמי כאימא.
”גם אני הייתי אימא פעם, אבל לא אימא שלך“, אניאומרת בהתרגשות.
אימי מתבוננת בי במבט ספקני ושואלת, ”למה כוונתך?“
”כן, גם אני הייתי אימא, אבל הייתי אימא אחרת.“
עיניה של אימא הופכות חשדניות, ”למה את מתכוונת?“
היא שואלת בהפצרה.
”הייתי אימא הרבה פעמים ולכן אני יודעת דברים שאת לא יודעת.“

משום מה אימא כועסת, ומנפנפת מולי בידה כמנסה לסלק את דבריי.
”אנחנו ממהרות“, היא אומרת תוך שהיא מושכת אותי בידי ואני מתבוננת בה מופתעת.
מה הרגיז אותה? אני לא יודעת. אין דבר.
אני מדלגת בהנאה, חוזרת לשקוע בעולם הקסום שבראשי ומזמזמת מנגינה עליזה.
”מה כל כך משמח אותך?“ קולה של אימי כעוס ואני רוצה להרגיע אותה,
”זה לא מעכשיו, זה מפעם…“
אימי עוצרת בבת אחת וכמעט תולשת את ידי, ”מספיק עם השטויות האלה!“ היא אומרת בתקיפות,
”את שוב ממציאה דברים? זה רק יפגע בך. תפסיקי מייד!“
אני מופתעת ומבוהלת, העולם הקסום שבראשי מתפוגג.
”איזה שטויות?“ אני שואלת ברצינות, מתאמצת להבין.
”תפסיקי להמציא את הסיפורים האלה“, אימי דורשת בתקיפות.
”אבל אני לא ממציאה.“
מבט רושף נשלח לעברי, ”אם תמשיכי תקבלי עונש, ויותר מכך, אני אספר לאבא!“
אני שותקת, מנסה לדמיין את השיחה עם אבי.
אני לא פוחדת ממנו, אבל מרגישה שאימא מאיימת במשהו לא טוב.

למה אימא לא רוצה לשמוע על העולמות הקסומים
שלי? אני לא מבינה,
אבל אני יודעת שאני צריכה לשתוק. את המשך הדרך אנחנו עושות בשתיקה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn