להרגיש שונה

מסיבת חנוכה בגן חובה.
אמא ואני צועדות יד ביד,
אל הגן.
זה לא היה רגיל שאמא באה איתי.
בדרך כלל הלכתי לבד,
או עם אחותי.
ככה זה היה אז..
לכן כל כך התרגשתי.

ידי הייתה חמה בידה,
קפצתי ודילגתי להנאתי,
כשמחשבותיי,
כמו בפעמים רבות אחרות,
נדדו לעולמות אחרים.

ראיתי קבוצה של אינדיאנים,
רוקדים עם לפידים.
זה היה לפני עידן הטלוויזיה…
“אמא” אני אומרת בתחושת גילוי,
“לא אנחנו המצאנו את הלפידים של חנוכה,
האינדיאנים המציאו לפנינו”

“מה?” שואלת אימי, לא מבינה
“כן, ראיתי אינדיאנים רוקדים עם לפידים ו…”
“די כבר עם הדמיונות שלך”
אימי קוטעת את התלהבותי בכעס.
“איזה שטויות את מדברת!”
אני משתתקת, מתכווצת, מתבוננת אל אימי בחרדה.
‘אוי’, אני חושבת לעצמי.
‘עכשיו הכל יתקלקל.
אמא כבר תכעס במסיבה’

בניסיון נואש לתקן את החוויה,
אני אומרת בחיוך רחב,
שלא משקף את הבהלה שבפנים-
“סתם… המצאתי. זה הצחיק אותי”
דבריי משפרים מעט את האווירה.
“אז תפסיקי לספר סיפורי מעשיות”
“טוב אמא.

את יודעת שנבחרתי לברך על הנרות”
אני מגלה לאימי את ההפתעה
ששמרתי בבטן בהצלחה,
עד אותו רגע,
אמא מחייכת “יופי”.
את המשך הדרך אנחנו עוברות בשתיקה,
אך כזו שנסבלת.

אני חוזרת ואומרת לעצמי בלב,
‘אוף, שהסיפורים האלה ילכו ממני.
כל הזמן כועסים עליי בגללם”

50 שנים עברו.
נר שמיני של חנוכה.
אני נזכרת בחוויה הזו מאז.

אז- לא ידעתי מה זה תקשור,
לא ראיתי בזה יכולת,
כשכולם סביבי, שפטו אותי על זה.
הרגשתי שונה. אפילו מקולקלת.

והפחד…
נשאר עד היום.
כשאני משתפת בחוויות וידע,
מעולמות אחרים,
פחד שיכעסו עליי,
שיגידו שאני חיה בעולם של סיפורים…
אני מנסה בכל כוחי,
לא לתת לפחד להשתלט,
אך הוא תמיד שם,
אורב בפינה.

ובמיוחד עכשיו,
עשרה ימים לפני השקת הספר החדש
“שיחות מאוחרות עם אמא”
הפחד מציף אותי.
מעולם לא כתבתי על דברים כל כך אינטימיים,
שיתפתי בדברים כל כך אישיים וכואבים.
מה יהיה?
האם יכעסו עלי?
יגידו שאני מקולקלת?

הפעם באמת נדרש הרבה אומץ,
לעמוד מולכם בערב ההשקה,
לספר, לשתף..
להבין שכל מה שהיה,
הוא חלק ממני,
ושהיום זה בסדר להיות שונה,
כי כולנו שונים,
כולנו פגועים, וחזקים, ומבולבלים, ויודעים.
יש בנו המון,
וזה כל היופי.

להתראות בהשקה.

לרכישת כרטיסים, לחצו כאן.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn