פוסט קצת חושפני

בעודי מתנגבת אחרי המקלחת
עיני מבחינה בקבוצת שערות
שנחה לה על הרשת בפתח ניקוז המיים.
אני קופאת לרגע.
לאסוף? או לא לאסוף?
אני מרגישה התכווצות בבטני
ותחושת חוסר אונים משתלטת עלי.

אחרי רגע אני מתעשתת.
“השתגעת? כל זה בגלל השערות?”

אז האמת העצובה היא שכן.
והסיפור היה קורה לא פעם.
הוא מחזיר אותי לחוויית הילדות.
כמעט תמיד שכחתי
לאסוף את השערות מהאמבטיה.
הצעקות והעונש של אימי,
לא אחרו לבוא.
היא הייתה מחזירה אותי מחברים,
כדי לאסוף אותן.

וכן, חמישים שנה אחרי,
זה עדיין מעסיק אותי.
החרדה למראה השערות באמבטיה,
עדיין תוקפת אותי,
אפילו שאני כבר 35 שנים
לא גרה בבית הוריי,
ואפילו שאימי לא בחיים.

השערות באמבטיה היו של ביתי.
הן אפילו לא שלי,
אבל החרדה הייתה לגמרי שלי.

אמא, לו רק הבנת שלא עשיתי דווקא.
יש לי הפרעת קשב,
שאז כמובן לא אובחנה.
יש דברים שאני פשוט לא רואה,
גם כשאכפת לי.

“לו רק היית מסוגלת לראות אותי כמו שאני… ”
אני חושבת שזו הבקשה
של כל אחד.
תראו אותי כמו שאני.
אל תנסו לתקן אותי.
פשוט תאהבו אותי.

זה מתחבר לי לידע החדש והמופלא שקיבלתי.
“מרחב היכולות”.
ההבנה שכל אחד הוא שונה,
עם מרחב יכולות אחר,
והרבה מאוד מהמתחים וההתנגשויות במערכות יחסים נובעים מזה.

אולי בגלל הכאב שלי,
אולי בגלל הכאב של כולנו,
חייבים לשנות.
החלום שלי שכולנו נכיר את היכולות שלנו,
את של ילדינו, בני ובנות הזוג, הורינו, חברינו…
נבין גם איזה יכולות לא קיימות,
ואז נוכל לחיות בהרבה יותר הרמוניה.

כי מה כולנו רוצים?
חום ואהבה.
להרגיש רצויים ומשמעותיים.

וזה מתקלקל לפעמים,
בגלל שהחדר לא מסודר,
הכלים בכיור,
או השערות באמבטיה.

שבת שלום,
והמון אהבה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn