סוכריות תרנגול | תקשור עם אמא מתוך העבודה על ספרי ״שיחות מאוחרות עם אמא״

כשהייתי בת 10 שמרתי על ילדה בת חצי שנה, בתשלום. זכורה לי הפעם הראשונה שבה שמרתי על הילדה. הפעם הראשונה שקיבלתי כסף בעבור העבודה שלי. כל כך התרגשתי עם קבלת הכסף. רציתי לחלוק את ההתרגשות שלי – בדרך הביתה עצרתי במכולת וקניתי סוכריות תרנגול וגרעינים שחורים כדי לחלק לכל החברים שלי.
ומה קרה כשחזרתי הביתה וסיפרתי על כך לאימי?
רמז – היא לא התרגשה כמוני, בכלל לא.
רוצים לשמוע מה הייתה תגובתה של אימי?
צפו בסרטון המלא:

 

זהו התקשור עם אימי בו היא מסבירה לי את תגובתה:

“אחד הדברים הכי חשובים להורים, זה להעביר לילדים את הערכים שהם גדלו עליהם, או לחנך, כפי שזה נקרא בעולמכם. בעצם, כאשר הילד הולך בדרכי ההורים זוהי מעין הוכחה לכך שההורה פעל נכון. כשהילד מקבל את מה שההורה אומר,זה בעצם נותן להורה באופן בלתי מודע אישור שהוא בסדר כשהוא מתנהג כפי שהוא מתנהג.

כשקיבלת את ההזמנה לבייביסיטר הרגשתי גאווה גדולה. זה היה ממש נדיר שילדים בגיל שלך יעשו בייביסיטר בתשלום על ילדים זרים. דמיינתי את ההדרכה שאתן לך על חיסכון כספי, שנפקיד אותו יחד בקופת “דן חסכן” שהייתה לך. אסביר לך מה עושים עם כסף, כמה זה משמעותי…. חייכתי לעצמי כשראיתי את השיחה הזאת מתנהלת, דמיינתי אותנו צועדות יחד לבנק מעבר לכביש. צעד ראשון בדרך לצבירת כסף, והייתי גאה בך עד מאד. כשחזרת הביתה כל כך מאושרת, הייתי מאושרת אתך…. עד שהבנתי מה קרה.

באותו רגע החלום שלי התנפץ, אבל לא הייתי מודעת לכך. זה לא רק שהחלום שלי התנפץ, אלא כלל לא יכולתי להבין שבאמת נהנית מעצם הנתינה. מעולם לא הייתה לי נתינה כמו שהייתה לך, לכן לא יכולתי להבין את זה. אני נתתי גם לכם כי היה צריך, כי ידעתי שזה חשוב, אבל כאשר נתתי תמיד הרגשתי ויתור, הרגשתי שאני נותנת חלק מעצמי או שאני נותנת משהו ששייך לי. לא יכולתי בכלל להבין שאת באמת נהנית מכך. ולכן, כיוון שהסתכלתי מתוך עיניי שלי, יכולתי להבין שהייתה לך מטרה אחת – לרכוש את אמון חברייך ואת אהבתם.

זה הכאיב לי פעמיים: מצד אחד חשבתי שאת לא אהובה על חברייך, ולכן את שמנסה לקנות את עולמך איתם. אני מבינה מכאן, שכיוון שאני מעולם לא הצלחתי להרגיש שייכת לחברים, לא הצלחתי באמת להרגיש אהובה, זה היה כאילו ננעץ סכין בתוכי. הרגשתי שאת חוזרת על אותה הדרך, על אותה החוויה שאני עברתי. שגם את לא מרגישה אהובה וגם את לא מרגישה שייכת. אני כבר ידעתי שאי אפשר לקנות אנשים וקשה היה לי לראות את המצב.
קשה היה לי עוד יותר שכשכעסתי עלייך ואת כלל לא הבנת מה אני רוצה ממך. הסתכלת עלי במבט משתומם ומופתע, וכל מה שאמרת לי היה: “אבל זה כסף שלי. אני לא מבינה מה את רוצה”. וכמה שניסיתי להסביר לך, וכמה שניסיתי להראות לך את הדרך הנכונה – הסתכלת עלי בהשתוממות, בפחד – כי כעסתי מאד, אפילו התחלת לבכות – ואני מצדי הרגשתי ש”האסימון לא נופל”. שאת לא מבינה בעצם מה אני רוצה ממך, וזה הרגיז אותי שבעתיים. הכעס רק עלה עוד יותר״.

***לתמיכה בפרוייקט ההוצאה לאור של ספרי ״שיחות מאוחרות עם אמא״: הקליקו***

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn