״כשנולדת קיוויתי, כמו עם אחייך, שתהיי גם נקודת תמיכה עבורי, שתביני אותי כפי שאני הבנתי את אמי.
לא ציפיתי שתוותרי לגמרי על רצונותייך, אבל לפעמים, כן, רציתי שתראי אותי. אך לך היו רצונות משלך משום שהגעת לכאן עם עולם משלך שלא היה לי בו חלק. מגיל צעיר היית עסוקה בעולם דמיוני כפי שאני כיניתי אותו, שיחקת עם עצמך ,לא התעניינת בי כשקראתי לך ופעמים רבות לא הבנת מה עובר עלי.
אני התאכזבתי, הרגשתי שלא אכפת לך, ולא יכולתי שלא לכעוס על כך שאת מרוכזת רק בעצמך.
יחד עם זאת, בשיחות רבות שהיו ביננו דיברת מתוך הבנה עמוקה ורצינות, ושיקפת מצבים, טוב יותר מהרבה אנשים מבוגרים.
זה הדהים אותי וגם בלבל אותי משום שמייד לאחר מכן, מיהרת לעולמך הילדותי ושוב היית ילדה שמשחקת בלגו, בגולות ולא אכפת לה מה מתרחש סביבה.
ואני נעלבתי, נבהלתי. הרגשתי נטושה. כעסתי עליך כעסתי מבלי להבין, עליי, על שאני כל כך זקוקה לך. הייתי חייבת להרגיש החזקה ובעצם עשיתי את מה שידעתי לעשות- לא דיברתי איתך. ברוגז. בדיוק כפי שילדים עושים.
התנהגות זו הפכה אצלי לדפוס. לפעמים זה עבד ולפעמים לא. היו פעמים שלקח לך זמן עד שהבנת שאני לא מדברת איתך. אני זוכרת כמה היה קשה לך להבין למה זה בכלל קורה, אני זוכרת ששאלת 'אבל מה עשיתי?' , 'מה היה לא בסדר?' ואני ראיתי בזה התחצפות, חוסר אכפתיות.
כי לא יכול להיות שרגע אחד את כל כך מבינה ורגע אחרי בכלל לא.
בגלל הקרבה ביננו, היית מאוד פתוחה וגלויה איתי. בשונה מאחייך הגדולים שיתפת אותי במה שקרה לך בגן, בכיתה, ועם חברים, וזה היה נפלא. ויחד עם זאת מעולם לא שתקת, תמיד ידעתי לשקף לי במה אני לא בסדר.
וידעת להגיד את הדברים בצורה כל כך נוגעת שזה חתך אותי מבפנים והגבתי בדיוק הפוך ממה שחשבת.
זה עורר בי כעס את פגעת בנקודות רגישות ואני לא יכולתי להכיל את דברייך. והפכתי תוקפנית. בחרתי לראות בך חוצפנית כי לא יכולתי להתמודד עם הנקודות בהן הרגשתי שיש צדק בדברייך. להיות "לא בסדר" היה מבחינתי כשלון גדול, הרגשתי חלשה ועלו בי תחושות מאוד לא נעימות. מבחינתי זו הייתה מלחמת הישרדות בין שתינו, מלחמה שרק אחת יכולה לנצח, וזו הייתה חייבת להיות אני, אחרת הרגשתי שאתפרק״.
***לתמיכה בפרוייקט ההוצאה לאור של ספרי ״שיחות מאוחרות עם אמא״: הקליקו***
