הבלוג

אני שמחה לשתף אותך בידע הרב והמגוון הנוגע בנושאים שונים שהמשותף לכולם:
ידע המאפשר לנו להסתכל על חיינו בצורה אחרת במטרה לשפר אותם ככל האפשר.

הצגת תוכן לפי:
Filters
קטגוריה
אנשים רבים אינם מקווים למשהו טוב יותר בחייהם, כי בעקבות מסרים שספגו בילדות / בבית / מההורים / מהסביבה או מנסיבות שונות, הם חיים בתחושה, שלא מגיע להם. בתפיסה ש"לא מגיע לכם", אתם בעצם מבקשים עבור עצמכם פחות, ולרוב זה גורם לכך, שתקבלו פחות. בנוסף, כשתצטרכו להתאמץ להשיג משהו, ייתכן
רגע ההתרגשות הוא רגע שבו אנחנו חושבים על משהו שברצוננו לעשות / שמצפה לנו, ועולה בנו רגש, שיכול  להיות חיובי, אך לפעמים מאתגר, כמו פחד. הרגש העולה בנו ביחס לשינוי בעתיד / עשייה חדשה – הוא המנוע שלנו. גם אם זה פחד, יש בו אנרגיה ואפשר לרתום אותו. לימדו אותנו
כשמדובר באחר, רובכם נכונים לפתוח את הלב לאהבה, חמלה ועזרה, אבל מאוד מתקשים לעשות זאת ביחס לעצמכם.הדרך שבה חונכתם יצרה עיוות באמונות ובחשיבה שלכם, ומובילה אתכם באופן כמעט אוטומטי. לימדו אתכם להאמין שביקורת תקדם אתכם, שאם תכעסו על עצמכם כשטעיתם, זה ימנע את הטעות הבאה, אלא שמבחינה אנרגטית, ההיפך הוא
החברה מעצבת את האדם, אך כלליה וערכיה אינם קבועים, אלא משתנים בהתאם לצרכיה ומטרותיה ברוח התקופה. בעידן הקודם, הצורך העיקרי של החברה היה לרתום את הפרט למטרותיה הקולקטיביות (התפתחות ובנייה מדינית, פיזית, סוציאלית...וכד'), כך שלרצון פרטי לא היה מקום, והערכים היו בהתאם: שיתופיות, העדפת הכלל על הפרט, תרומה לחברה כחלק משליחות
לפעמים, לקראת עשייה כלשהי, אדם אומר לעצמו, "אני לא מאמין שזה יצליח". לאמונה יש כוח עצום ואנרגיה חזקה מאוד, אבל האנרגיה של חוסר אמונה, חזקה עוד יותר. כשאדם שרוי בחוסר אמונה, האנרגיה הזאת משפיעה ובעצם משדרת, שהוא לא רוצה שהדברים יקרו לטובה. קיים בלבול בין אמונה לידיעה. בדרך כלל, אין
פעמים רבות אתם מנסים לתכנן את מה שתרצו שיקרה, את האופן שבו תרצו שחייכם ייראו, ואת זה שבו תרצו להתנהג ביחס למצבים שונים ואנשים אחרים. תכנון הוא דבר טוב, כי הוא מכוון למטרה מסוימת, אבל לפעמים הוא פחות טוב עבורכם, כי הוא יוצר אמונה, שיש רק דרך אחת מסוימת אל
אפשרויות נתפסות כדבר חיובי... אלא שריבוי אפשרויות לא פעם יוצר בלבול, שגורם לנו ללכת לאיבוד ולהיעצר. המחשבה על מה שיכול היה להיות אחרת, מעוררת תחושה משתקת, של החמצה ופספוס. כשנכיר בכך, שהמציאות (של כל אחד/ת מאתנו) היא האפשרות היחידה שקיימת, נוכל לפעול כדי לשנות אותה, וזה שונה בתכלית מרצון פסיבי
חיינו בעידן הקדמה וההתפתחות מתנהלים בכפוף לריבוי כללים, שתכליתם חיונית ומטרתם טובה, בין היתר במגמה, לרתום אנשים לעשייה. כך נולד וקיבל משמעות נרחבת גם המושג, "צריך".לכאורה, מה ש"צריך" אמור להניע ולעודד אותנו לעשות מה שנכון לנו, לעמוד במחויבויות ולקיים את הדברים החשובים לנו; אלא שהמושג טומן בחובו אשליה.בכל רגע נתון
לכאורה, חיינו קלים בהרבה מכפי שהיו בעבר – יש לנו הרבה יותר מגוון, אפשרויות, דרכים ונגישות. לעומת זאת, יש בהם גם הרבה יותר חרדה, בלבול, כאב ובדידות.האויב הגדול של ימינו, הוא החיפוש אחר שלמות, אף שזוהי המצאה של בני אדם, שאינה קיימת. עלפי התפיסה שנוצרה, מה שנחשב בינוני, כלל לא
בשנת 2019 אימא שלי הגיעה אליי בתקשור, ובתהליך מאוד משמעותי, ניסינו יחד להבין, מה עבר עליי בילדות וכיצד השפיע עליי. התהליך פתח פצעים ישנים והציף בי מגוון רגשות; עלה בי כעס, אחריו עצב, בהמשך הגיעו המון תובנות. חברה ששיתפתי אמרה, שהגיע הזמן שאסלח לאימא שלי. אמרתי, שמזמן סלחתי, אך היא
כילדה הייתי מאוד טמפרמנטית, רבת רצונות... "בא לי" היה דומיננטי אצלי – מה שאתגר מאוד את אמי, אשר גדלה בבית מאוד קפדן ונוקשה, שלא היה בו מקום למימוש תשוקות ורצונות מקטן עד גדול, החל ממה לאכול וכלה בבחירת תחום לימודים ומקצוע. הרצונות והתשוקות שלי לא התקבלו על אמי ולא זכו
פעם (לפני שנפתחתי לעניין כפי שבשנים האחרונות), חשבתי שהקסם בתקשור הוא, ששואלים שאלה ומקבלים תשובה – מעין פנטזיה של קבלת תשובות, המונעות מאתנו להיכשל, לטעות, לכאוב...ככל שהתקרבתי לעולם הזה, הבנתי שתקשור הוא דבר אחר לגמרי.לפעמים תקשור בהחלט נותן לנו תשובות, המהוות הכוונה, לאן נכון לנו לפנות כרגע, מה נכון לעשות...